אהבת חינם, חסד יהודי ואהבה עצמית אוניברסלית 

לפני שאגע במושגים המדוברים בכותרת המאמר, אכנס יותר למה שמתרחש לדעתי, בלבבותיהם של אנשים, בכל הנוגע לפעולת האהבה העצמית.
אני מאמין שאהבה עצמית היא משימה לא פשוטה ויתרה מכך, היא משימה מפחידה. כפי שטענתי כבר במאמרים קודמים וראוי לשוב והדגיש את הנושא, עיקר קשייו של האדם הם עם עצמו ועיקר פחדיו של אדם הם פחדיו ממה שהוא עלול לעשות לעצמו וממה שהוא עלול להזיק לעצמו, גם אם מדובר במעשה שיזיק בראש ובראשונה לאנשים אחרים. אנחנו בעיקר פוחדים מעצמנו ואת הדבר הזה יש לברר לעומק ולנסות להבין קצת יותר. אני מאמין שהמשימה של לפגוש את עצמנו, את מי שאנחנו באמת ולערוך היכרות מעמיקה עם מה שיש שם בפנים היא משימה מפחידה, מפחידה מאד, אפילו. אני מאמין שפחד זה מהווה את אחד היסודות העיקריים לקשיים סביב מושג ה"אהבה העצמית". אם נאהב את עצמנו, נפגוש את עצמנו. אם נאהב את עצמנו נראה את כל מה שלא נעים לנו לראות בעצמנו. אם נאהב את עצמנו נתבונן במשהו שהוא אמיתי יותר, ואולי לא נאהב את האמת, כפי שפעמים רבות האמת כלל אינה לרוחנו.
מה קורה שם? למה אנחנו כל כך מפחדים לפגוש את עצמנו? מה אנו צפויים לגלות שם, שכל כך חשוב לנו שלא לגלות? אני פוגש מפעם לפעם אנשים שחוו חוויות מעמיקות בטיפולים ובסדנאות למיניהן, וחשים כאילו "ניקו את כל מה שניתן לנקות בתוכם", ומתאכזבים לגלות שהעבודה הזו לעולם לא נגמרת ושיש לשוב ולטפל בדברים הכואבים, שכבר טופלו בעבר, כביכול. גם זו תופעה של פחד מאהבה עצמית. ההיכרות של אדם עם עצמו נועדה ליצירת מערכת יחסים אינטימית, מחייבת וממושכת עם עצמו ולא לשם "חפירה זמנית", "ניקוי יסודי" ואז יציאה החוצה כאילו "כלום לא קרה". קשה לאדם להתבונן במראה למשך זמן ממושך, לחוש אהבה, לראות אהבה וליצור אהבה כלפי עצמו. זה קשה ודורש תרגול והתמדה. זה קשה כי אנחנו מכורים לביקורת עצמית לסוגיה, שאינה עומדת בקנה אחד עם אהבה עצמית.
המושג "אהבת חינם" בא לבטא מחוות והתנהגויות של הענקה, התחשבות ועוד ביטויי אהבה בין אדם לרעהו, מבלי לדרוש לכך תמורה. זהו מעשה חד צדדי שאינו תלוי בדבר, כביכול. בביטויים יהודיים רווחים נאמר שחורבן בית המקדש קשור ב"שנאת חינם" ואילו הפעולה הנכונה שיש לעשות על מנת למנוע חורבן נוסף, ואולי (כך אני מניח) להקים שוב את בית המקדש היא, כביכול, "אהבת חינם". ובמילים אחרות – ככל שניטיב לאהוב זה את זה ולהעניק זה לזה, בצורה של נתינה חד צדדית שלא מבקשת תמורה, ניצור לעצמנו חברה בריאה יותר, שמסוגלת לצמוח למימדים רוחניים גבוהים יותר. נשמע סביר, אך לטעמי חלקי ועוד אפרט בהמשך.
מושג החסד דומה לאהבת חינם, איני בקיא בו כל כך אך אני מביא אותו כביטוי נוסף של נתינה חד צדדית המקובלת ביהדות, של סיוע ברוחב לב לנזקקים, של סיוע ברוחב לב לידידים שנמצאים בצורך בעזרה, של הענקה ממקום שיש למקום שחסר, וזאת מתוך ההנאה שבנתינה. תכונה זו נחשבת ולא רק ביהדות, לתכונה גבוהה עד כדי קדושה שמעידה על אופיו הטוב והעמוק של האדם. ככלל, קיים קונצנזוס נרחב, כמעט בכל מסגרת חברתית, שאדם שמחליט לחלק לאחרים חלק ממה שיש לו, אדם שמעניק ומסייע לחלשים ובכלל, הוא אדם ראוי, טוב לחברה ויש להעריכו ולהוקיר את פועלו. כשיהודי מקבל הזדמנות לסייע לאדם אחר הוא גם יכול לראות בזה הזדמנות לקיים מצווה, ועל כך הוא גם עשוי להודות לאדם שאפשר לו לקיים את המצווה תוך כדי הענקת דבר או סיוע בדרך כזו או אחרת.
כאב לשלושה בנים שמתמודדים ביניהם על מקומם בבית ובחיים בכלל, אני רואה איך גם אני הייתי רוצה שיתחשבו יותר זה בזה. יהיה לי ולאשתי הרבה יותר שקט וקל כשהם יותר יוותרו זה לזה, כשיפסיקו לריב "מי ראשון", שיתחשבו בצרכים של אחיהם ושיחלקו את צעצועיהם זה עם זה באופן שוויוני. כך ניסו לעשות גם בקיבוצים הישראליים, הלא כן? כך ניסו עד שהתגלה במהרה, שזה לא כל כך מעשי, כי אנחנו לא באמת בנויים כך. לא מכאן תצמח ישועתנו, וזאת אסביר.
למרות הניסיונות שלנו להשוות בינינו לבין עצמנו, ומכאן נולדת גם נטייתנו להתחרות זה בזה, אנחנו מחמיצים את אחד האלמנטים הבסיסיים והעיקריים של הקיום האנושי – כל אדם הוא יחיד, שונה ומיוחד בדרכו. כל אדם בעל צרכים שמאפיינים אותו ורק אותו. כל אדם הוא בעל מטען גנטי אישי וחד פעמי עם ייעוד שונה, תכלית מימוש שונה, כישורים שונים, תשוקות שונות ועוד. למרות שקיים דמיון במבנה האנושי של כולנו, בסופו של דבר אנחנו נבדלים מאד ברמות מסויימות, הן גופניות, הן רגשיות והן רוחניות. לכל אדם תכלית קיומית משלו עם מטרות להגשמה, קשיים ועקרונות אותם הוא בונה לעצמו. בסופו של דבר, כל אדם מחפש את עצמו, את מהותו ואת אלוהיו.
כאשר אדם מתפתח ומגשים את עצמו, הוא עשוי לפגוש בתוכו תכונות שמהנות אותו ואותן ירצה לטפח. העובדה שדבר מה גורם לו לתחושת סיפוק והתעלות מלמדת שהדבר קשור לדרכו האישית והנכונה של אותו אדם לחיות, כל עוד דרך זו אינה מתבררת ככזו שפוגעת בו יותר מאשר מועילה לו. לעתים מוצא האדם שמטפל בעצמו ושמטפח את חייו, שיש לו כמיהה להעניק, לתת, לשתף, לסייע ולהפריש דבר מה לאחרים. לעתים מוצא אדם שהוא מתענג על הנתינה ושהוא מתעשר מכל בחינה, בכל רגע בו הוא מעניק דברים לאחרים. כשאדם פועל מתוך חיבור למענג אותו ושאינו ממכר אותו, האדם מתחבר לחלק האלוהי שבו ועושה טוב לעצמו ולסביבתו בו זמנית. גם אדם שעושה דברים שאינם בהכרח תרומה לאחרים אך עושה זאת מתוך שמחה וחיבור עם המהות שלו, בסופו של דבר משפיע לטובה על אחרים. עצם ההתבוננות באדם כזה מעוררת השראה רבה עם גירוי ודחיפה לחפש ולהגיע למקומות דומים.
כאשר נתינה אינה מבוצעת כחלק מהגשמה עצמית ואינה מהווה מעשה שיש בו עונג וסיפוק גדול, ספק אם יש לה ערך. אמנם החברה מעודדת את היחיד להתנדב, לתת לאחרים ואפילו להקריב קורבנות אישיים למען הכלל אך אין הדבר אומר שכך טוב בשביל היחיד. בראייה לטווח ארוך או לטווח רחב יותר, מה שאינו טוב ליחיד גם לא יהיה טוב לסביבה. אם הנתינה מתרחשת מתוך מרחב מצומצם, מתוך תחושת חסר, מתוך תחושת הכרח לתת כי "כך נכון", כי אז מאד יתכן שהנתינה לא רק שאינה מועילה, כי אם גם הופכת לאקט המזיק לכל הנוגעים בדבר.
קבצנים ועניים, אנשים שחיים באזורים נחשלים ועוד מגוון של אנשים במצוקה, מעוררים בנו מדי פעם צורך מסוים. צורך לשנות את המצב ולהוציא מהעיניים שלנו את המציאות העגומה הזו. הקבצן שמושיט ידו עם הפרצוף האומלל מסוגל להניע אצלנו מיתרים עדינים וכואבים. הילד המסכן מאפריקה, שמזמן לא אכל ארוחה מלאה, יכול לעורר בנו את החמלה והתשוקה לשנות את העולם, אותו לא נצליח לשנות כל כך, מכיוון שישנם דברים שמתפקידים להשתנות בקצב שלהם ובדרך שלהם. לא כל שכן ידוע לנו, שגם אם נעמיס על הקבצן את מיטב כספנו, קרוב לוודאי שלמחרת נראה אותו שוב, באותה פינת רחוב. דבר לא השתנה, והכל מתחיל שוב, מחדש. אנחנו נותנים נדבה כדי לרכך את הכאב שאנו חשים בראותנו את האנשים האלה. אנחנו לא ממש עושים זאת על מנת לעזור להם. אנו מנסים לעזור לעצמנו.
אהבה עצמית היא כנראה האתגר הגדול ביותר הניצב בפני בן האדם במהלך חייו. מכיוון שאהבה עצמית מפחידה וקשה לביצוע, קל מדי פעם לברוח מהעיסוק בה ולהיסחף לאלטרואיזם של הצלת העולם ושל נתינה נרחבת. המצב יכול להיסחף בקלות לכדי הקרבה עצמית מוגזמת ודאגה הולכת ופוחתת לאינטרס של היחיד. אומר זאת שוב – אהבה עצמית הינה עניין מפחיד ואף מטריד. לא לחינם ישנם מצבים בהם אנשים שדואגים בראש ובראשונה לאינטרסים שלהם סופגים גינויים מסביבתם. הדבר נובע מהפחד מהאהבה העצמית. אנשים שמתגאים בכך שיש להם מספר "חברים קרובים" אך בו זמנית מתקשים להיות חברים של עצמם, ראוי שירחקו לזמן מה מסביבתם המוכרת ושיצאו למסע המפגיש אותם עם עצמם. ללא אהבה עצמית לשום דבר אין ערך ממשי. אדם מצווה, בראש ובראשונה, לטפח את עצמו, כפי שהנתונים אותם קיבל מאלוהים יכולים לאפשר לו. כל מעשה של חסד, יהא מרשים אשר יהא, אין לו שום ערך אם אין בו מידה רבה של תחושת סיפוק והזנה עצמית. כאשר הופכים את הנתינה לסוג של "מצווה", או סוג של מעשה "ראוי וטוב", יוצרים במהרה טשטוש בין העובדה שלעתים לאדם אין באמת מה לתת או שאין לו את הרוח המתאימה לנתינה, לבין איזשהו כורח כפייתי. נתינה אמורה להתרחש מתוך אהבה עצמית, מתוך עונג ולא מתוך שום מצב אחר.
לא קל לאהוב את עצמך. לא קל בכלל. לא קל להפגין אהבה עצמית מול עיניהם המשתאות של אנשים שהמושג זר להם ושגדלו על ערכי נתינה לסביבה כערך עליון וראשוני. כשהוקמה המדינה נדרשנו להעניק את גופנו ונשמתנו לשם הקמתה, כי רצינו מדינה. עכשיו יש מדינה, תודה לאל, ואנחנו כבר לא חלוצים שמייבשים את הביצות. יש לנו ביצות עמוקות וסבוכות בתוכנו, שרק אהבה עצמית תצליח באמת לייבש. אהבה עצמית גורמת לאנשים רבים, שטרם התרגלו אליה, לחוש אשמים על כך שהם שמים עצמם במקום ראשון לעומת כל הנזקקים האחרים. במקום לתת לרגשי האשם לנווט אותנו מוטב  שנרפא את רגשי האשם עם מנה נוספת של אהבה עצמית.
אני נהנה לתת לך את המסר השבועי הזה, זה מענג אותי וגם תורם לי, ברמות רבות. זו הסיבה שאני ממשיך לכתוב מאמרים או מסרים, מדי שבוע. מכיוון שזה עושה לי טוב, ואולי גם לך, מדי פעם.